חגי לובר, תושב בית-אל ובוגר ישיבת מרכז הרב, רצה להיות רב ומורה. הוא הלך ללמוד משחק בבית-ספר "מעלה" כדי לשפר את יכולותיו כמורה, ונשבה בקסמו של התיאטרון. כיום המשחק הוא עיסוקו העיקרי. בתיאטרון שהקים, אספקלריא, משולבים נושאים שהובאו לפניו על-ידי תלמידיו בתפקידו כר"מ. החלום שלו הוא ליצור תיאטרון יהודי-ערכי

רותי גליק

בהצגת היחיד "תלוש" שמעלה השחקן חגי לובר, יוצא הגיבור, תלמיד ישיבה תיכונית, בליל שבת, בסתר, לבילוי בדיסקוטק תל-אביבי. המסע הפנימי מתחיל הרבה קודם, מכמיהה גדולה אל העולם החילוני, והוא מלווה בייסורי מצפון ובחששות כבדים מתגובת ההורים והסביבה. בהופעה בנתניה, בפני הורים ותלמידים של המדרשה לבנים בר-אילן, הרגישו רבים אי נוחות מסוימת. מה קורה לגיבור בסוף, הם שאלו בדיון שנערך בתום ההצגה. האם הוא עוזב את העולם הדתי? ואם הוא נשאר בו, האם זה מחוסר ברירה?

"אין לי מושג", השיב להם בחיוך מצטדק לובר. "המחזה לא נועד לתת פתרונות ולספק תשובות לשאלה מה קורה לגיבור אחר כך. אולי חלק מן המחנכים יראו בכך פספוס. אנחנו רצינו לצלם מצב, לתאר את התופעה של החזרה בשאלה. איך קורה שקרוב ל-30 אחוזים מהחבר'ה הדתיים-לאומיים מפסיקים להיות דתיים. להבין למה זה קורה להם".

לובר סבור שהסיבה העיקרית לעזיבת החיים הדתיים אינה התרופפות האמונה. "מי שמאפיין את התהליך כהבדל בין שתי השקפות עולם טועה. אין כאן התמודדות שכלית. זה לא שפינוזה מול אפלטון. זה משהו רגשי. אם זה היה שאלות של אמונה, לא הייתה בעיה. כתבו על כך הראשונים, ויש התייחסות ענקית לשאלות של צדיק ורע לו על-ידי פילוסופים. הנוער רוצה להיות מחובר ומחפש חופש. לרבים יש תחושה שבעולם הדתי אין חיים, ואילו העולם החילוני סוער ונוצץ. מי שחי שם אחוז תזזית ויכול לעשות כל מה שהוא רוצה. אצלנו לעומת זאת משעמם".

לא מתחשק לו ללכת לסניף

שעמום הוא בדיוק הנקודה שבה מתחיל המונולוג של איתן נוימן, גיבור "תלוש". ליל שבת. אבא נרדם ליד השולחן. אימא מורידה את הכלים ושתי אחיותיו רבות ביניהן. לסניף בני עקיבא לא מתחשק לו ללכת, והמחשבות מציקות. חינכו אותנו שהחילונים הם ריקנים, מבלים ורוקדים - הוא מתלבט בקול רם - אמרו לנו שאנחנו מלאים והם ריקים, אבל אני תמיד קינאתי בהם, קלילים כאלה. הוא לא מוצא אפילו חבר אחד לשתף אותו בתחושותיו ולהפיג את בדידותו, ומחליט ללכת למנהל הישיבה. גם משם לא באה לו הישועה. הלה שואל מזדעק: 'אתה מחלל שבת'? ושולח אותו למרכז הרב כדי להתחזק.

אבל זה לא מה שגיבור "תלוש" זקוק לו. אמנם באחד המונולוגים הדחוסים בראשית המחזה הוא מספר על חבר טוב שמת, למרות שלא עשה כל רע ולמרות תפילותיו להצלתו, אבל מודה שיותר נוח לתלות את הכל בזה. אבל זו אינה האמת. האמת היא, אומר איתן, אני פשוט רציתי לחיות.

"לחיות זה לא דופק ונשימה. לחיות פירושו לחוות", מסביר לובר. "אנשים מחפשים לחוות את העולם החיצוני. דבר שנעשה טכני, בסוף מואסים בו. הליכה לסרט נחשבת לחוויה חילונית, והליכה לבית-כנסת זה שייך לדת. כשאדם הולך לסרט זו חוויה מבפנים שגורמת לו להתרגשות, ובהופעות של זמרי רוק אפשר לראות את האנרגיה של האנשים שמורידים חולצה ומנופפים בה. אותו צעיר לא יכול להעמיד את חוויית התפילה מול החוויה שחווה בדיסקוטק, וברגע שהוא רוצה לחוות הוא לא הולך לבית-כנסת".

ללובר ביקורת על החברה הדתית המציגה את העולם החילוני באור שלילי, מתוך ניסיון לעצור את תופעת החזרה בשאלה. "יש מחשבה פשטנית שאם נציג את העולם החילוני כשחור, החניך יגיד מיד: 'נכון'. אבל זה לא הולך. אני לא רואה את החוזרים בשאלה כשטחיים ומחפשי הנאות. יש לי חברים שגדלו יחד אתי, ואני לא יכול להגיד שמי שנהיה חילוני הוא נהנתן ונהנה רק מהחומר, ואלה שנשארו דתיים הם הטיפוסים הרוחניים. אני מכיר חוזרים בשאלה, משקיענים, שמקבלים עול הרבה יותר מאנשים דתיים".

בבני-ברק היו יותר דגלים

לובר, 32, מתגורר בבית-אל, בוגר ישיבת מרכז הרב ובעל הסמכה לרבנות, נשוי למורה לגיל הרך, ואב לשבעה ילדים. בתו הגדולה בת 12 והקטנה, תינוקת כבת חצי שנה. בתיכון למד בפנימיית שעלבים ובצבא שירת בתותחנים. ילדותו עברה עליו בבני-ברק. "מי שניהל את העיר היה מהמפד"ל, ואפשר היה לראות יותר דגלים על המרפסות ביום העצמאות. חלק מהציבור הציוני-דתי עבר במשך השנים להתנחלויות". אביו שימש שנים רבות כמפקח על העובדים הסוציאליים שעסקו בענייני משפחה ("פקיד סעד מחוזי לסדרי דין" היה התפקיד הרשמי). אמו הייתה במשך שלושים שנה מורה בבית-ספר יסודי בפרדס כץ ("מקור חיים"). "הלכתי בעקבות אמי. רציתי לעסוק ברבנות ובחינוך, ולמדתי במכון להכשרת מורים, מרחבים. הלכתי ללמוד משחק רק כדי לשפר את העמידה שלי בהרצאות".

אלא שהצטרפותו לבית-ספר "מעלה" במגמת תיאטרון שינתה את התוכניות, והרצון ליצור התחזק תוך כדי הלימודים. שם גם התגבש החומר למחזה "תלוש", שאת גרסתו הראשונה כתב לובר עצמו. הוא הביא את החומר לסדנה, וכיוון שהרגיש שאינו מדויק מספיק, ביקש מהמנחה, השחקן שולי רנד, לכתוב את המחזה מחדש ולביים אותו.

"עניין אותי לעקוב אחרי אנשים שנמצאים באמצע תהליך ההתלבטות, ומה קורה להם אחרי ההחלטה לעזוב את הדת", הוא מסביר את המשיכה לנושא החזרה בשאלה. "החומרים נבנו מתוך סיפורים ששמעתי מחברים שחלקם כבר לא דתיים, מחניכים שהכרתי כשהייתי ראש מחלקת ההדרכה של בני עקיבא, מתלמידיי במדרשת עפרה ובמכינה הקדם צבאית בעלי. התהליך הזה מלווה בהרבה כאב ובוויתור על סביבה ועולם מוכר".

שלא כמו בהצגה, בדיון שמתקיים אחריה הוא מציג כמה כיוונים להתמודדות עם תופעת החזרה בשאלה. "זו אינו התמודדות פשוטה", הוא קובע. "אם ילדה באה אלייך ואומרת 'אני מתה על אביב גפן', מה תגיד לה, 'למה לא על הרמב"ם?' ואם היא רוצה שמלה מסוימת שהיא מתחברת אליה, גם אם זה אסור. אני לא מאמין בפתרונות. זה לא מתמטיקה. אם חבר'ה בתיכון יחליטו שהם לא מתמודדים, לא תעזור התערבות המבוגרים. אבל אני מציע להעמיד אלטרנטיבה של מחויבות על חשבון התחברות. להסביר לעצמנו ולאחרים שלא כל העולם בנוי על מתאים לי, זורם לי, כיף לי עם זה. יש דברים שלא בא לך אבל אתה עושה. המוקד הוא בלב. אפשר להעביר אותו מהלב לשכל.

"אנשים בכל מקום לוקחים היום פחות מחויבות, גם בעבודה ובנישואין" הוא מוסיף, "כי הם לא חושבים שהם מסוגלים להתמודד. בא לי. ככה לי. היהדות לא אומרת שאין כל מיני תשוקות, אבל צריך להתגבר עליהן, ולכן היא מצווה. לכן הדבר הראשון שצריך לעשות הוא לחזק מחויבות ולא כפייה. לחנך את עצמנו למצוא כוחות לעשות דברים למרות שלא בא לנו, אם נכון לעשותם. אחרי שהתמודדנו עם המחויבות, יש מקום לדבר על הגברת החוויה הדתית. מי שלא חווה את השבת באמת, הסיכוי שלו להתמודד עם החוויה החילונית אינם גדולים. איך מחנכים לחוויה דתית זה כבר דיון נפרד".

הקהל יכול להרגיש בטוח

ההצלחה של "תלוש" (עד כה כ-180 הצגות) הביאה בעקבותיה עוד הצגות, ולהקמתו של תיאטרון אספקלריא, המקיים היום חמש הצגות במקביל, בהשתתפות שחקנים וכותבים נוספים. הם באים מרקע דומה שלו וגם הם בוגרי תיאטרון. שתיים מן ההצגות שמעלה אספקלריא: "תלוש" וקול נ(פ)שי (על קונפליקטים בחייהן של צעירות דתיות שמביים לובר) ממוענות לציבור דתי. האחרות: יוצא מן הכלל (על יורד ישראלי בניו-יורק) טישתיאטרון (סיפורים ושירים מעולמם של חסידים) והצגת ילדים, "הקמצן שהפך לקבצן", מיועדות לקהל רחב יותר. מדרשת עפרה מסייעת לו, לדבריו, בניהול התיאטרון, אבל הוא אינו מקבל סיוע כספי מגורם כלשהו. "תלוש" נכלל בסל תרבות וההצגות האחרות מועלות במסגרת אמנות לעם.

לצד עבודתו בתיאטרון, הוא משמש היום כרב שכבה באולפנת עפרה ור"מ במכינה ישיבתית במעלה לבונה. המשחק והבימוי הפכו בשלושה השנים האחרונות לעיסוקו העיקרי. הוריו היו מופתעים תחילה מן הבחירה. הוא לא חושב שעשה מרחק גדול כל-כך. "התיאטרון עבורי הוא כלי הבעה, דרך לבטא כל מיני מחשבות, תחושות ואמיתות, גם אם הוא אחר ופחות שיגרתי". הוא מרגיש שהעשייה שלו ממלאת איזה חסר. "רוב ההצגות שנעשו על העולם הדתי הן לא מזווית ראייה של אדם מאמין, לא מתוך השקפה שמכניסה את הקדוש ברוך הוא. כשהיוצר בא מתוך השקפת עולם של אמונה, יוצא משהו אמיתי יותר. שחקן דתי יכול להביא לבמה עולם נפשי שונה מאדם שגדל בעולם לא דתי, וזה יותר אותנטי. יש קהל שבשבילו לצרוך תיאטרון זה סכנה. יכולים להפתיע אותו בחוסר צניעות וגם בהשקפות עולם. אצלי הוא יכול להיות בטוח שלא יהיו דברים כאלה".

לובר מקווה שהתיאטרון שלו יתבסס במשך השנים, יהיה לו מקום מסודר וקהל של מנויים. "חשוב לי שזה יהיה תיאטרון יהודי-ערכי שיעסוק בנושאים יהודיים, לאו דווקא דתיים, מזווית ראייה יהודית".

"המחזה 'תלוש' לא נועד לתת פתרונות ולספק תשובות לשאלה מה קורה לגיבור אחר כך. אולי חלק מן המחנכים יראו בכך פספוס. אנחנו רצינו לצלם מצב, לתאר את התופעה של החזרה בשאלה. איך קורה שקרוב ל-30 אחוזים מהחבר'ה הדתיים-לאומיים מפסיקים להיות דתיים. להבין למה זה קורה להם"

"מי שמאפיין את התהליך כהבדל בין שתי השקפות עולם טועה. אין כאן התמודדות שכלית. זה לא שפינוזה מול אפלטון. זה משהו רגשי. הנוער רוצה להיות מחובר ומחפש חופש. לרבים יש תחושה שבעולם הדתי אין חיים, ואילו העולם החילוני סוער ונוצץ. מי שחי שם אחוז תזזית ויכול לעשות כל מה שהוא רוצה"

"אנשים מחפשים לחוות את העולם החיצוני. כשאדם הולך לסרט זו חוויה מבפנים שגורמת לו להתרגשות. בהופעות של זמרי רוק, אפשר לראות את האנרגיה של האנשים שמורידים חולצה ומנופפים בה. אותו צעיר לא יכול להעמיד את חוויית התפילה מול החוויה שחווה בדיסקוטק, וברגע שהוא רוצה לחוות הוא לא הולך לבית-כנסת"

"יש מחשבה פשטנית שאם נציג את העולם החילוני כשחור, החניך יגיד מיד: 'נכון'. אבל זה לא הולך. אני לא רואה את החוזרים בשאלה כשטחיים ומחפשי הנאות. יש לי חברים שגדלו יחד אתי, ואני לא יכול להגיד שמי שנהיה חילוני הוא נהנתן ונהנה רק מהחומר, ואלה שנשארו דתיים הם הטיפוסים הרוחניים"

"אנשים לוקחים היום פחות מחויבות, גם בעבודה ובנישואין, כי הם לא חושבים שהם מסוגלים להתמודד. בא לי. ככה לי. היהדות לא אומרת שאין כל מיני תשוקות, אבל צריך להתגבר עליהן, ולכן היא מצווה. לכן צריך קודם כל לחזק מחויבות ולא כפייה. לחנך את עצמנו למצוא כוחות לעשות דברים למרות שלא בא לנו, אם נכון לעשותם"

"רוב ההצגות שנעשו על העולם הדתי הן לא מזווית ראייה של אדם מאמין. כשהיוצר בא מתוך השקפת עולם של אמונה, יוצא משהו אמיתי יותר. שחקן דתי יכול להביא לבמה עולם נפשי שונה מאדם שגדל בעולם לא דתי, וזה יותר אותנטי"

אתרוג גליון 14
קישור לכתבה: http://www.itu.org.il/Index.asp?ArticleID=1069&CategoryID=492&Page=2