היא אמא לשבעה ילדים, אשתו של רב קהילה ברעננה ולאחרונה גם שחקנית ומחזאית עסוקה * אושרית קצין, אשתו של הרב אביחי קצין, בטוחה כי אפשר לעשות הכל, אם רק רוצים בכך באמת * "עד שהילדים גדלו הייתי בעיקר איתם", היא מסבירה, "אבל עכשיו מתאפשר לי גם לפתח את עצמי" * כחלק מההתפתחות הזו, מעלה קצין בימים אלו הצגה בתיאטרון "אספקלריא" וגם קוראת לנשים אחרות להגשים את עצמן: "זה אפשרי", היא אומרת, "זה תלוי רק בכן"


לנשים המגשימות עצמן, בנוסף לגידול ילדיהן ולפיתוח בתיהן, כבר התרגלנו. כך גם לנשים דתיות הדורשות לקחת חלק בעולם היהודי. אפילו נשים שחקניות כבר לא מפתיעות אף אחד. ובכל זאת, רבנית שהיא שחקנית זה עדיין דבר מפתיע. אפילו מפתיע מאוד.
הרבנית אושרית קצין, 40, היא דוגמה חיה לאשה שיכולה לעשות כמעט הכל: היא גם אמא לשבעה ילדים, גם אשתו של הרב אביחי קצין, ראש קהילת "לכו נרננה" ברעננה וגם מחזאית ושחקנית שמעלה בימים אלו הצגה חדשה במסגרת תיאטרון אספקלריא, בראשות חגי לובר. "תמיד הרגשתי חיבור למשחק ורציתי להשתמש במיומנות הזו ככלי ביטוי, אך לא היתה לי אפשרות לכך", היא מסבירה. "הילדים שלי די קרובים בגיל אחד לשני (הגדולה בת 16 ואילו התאומים הקטנים בני חמש ע.ד), והתפקיד של בעלי כרב הקהילה, הוא תפקיד מאוד טוטאלי הנמשך לאורך כל שעות היממה. כך יצא שלאורך השנים התפקיד שלי היה ברור. הייתי בבית. עכשיו הילדים קצת גדלו ומתאפשר לי לגשת לדברים שלא היו בעבר בראש סדר העדיפויות שלנו".
עד לפני מספר שנים, עסקה קצין ביצירות יודאיקה ומגזרות נייר לאחר לימודים במדרשה לאמנות ברמת השרון. לאחרונה, כאמור, החליטה לעשות הסבה מקצועית לתחום האהוב עליה והחלה ללמוד משחק. קודם כל, בסדנה שמעבירה עפרה ויינגרטן לנשים ולאחר מכן בתיאטרון היהודי "אספקלריא" בירושלים. "אף אחת מהמורות שלימדה אותי אינה דתיה", מסבירה קצין, "אך בית הספר מחולק ללימודי בנים ולימודי בנות, וכל התלמידות היו דתיות".
בשבועות האחרונים, לרגל סיום לימודיהן בבית הספר, העלו התלמידות את ההצגה "תזמורת על תנאי", העוסקת בנושא השואה, ומיועדת לנשים בלבד. ההצגה מספרת את סיפורה של תזמורת הנשים שפעלה במחנה הריכוז אושוויץ, והיא מבוססת על ספר שכתבה פניה פנלון (גולדשטיין), זמרת יהודיה שהיתה חלק מהתזמורת. "התפקיד של הנשים היה לנגן עבור הנאצים בזמן שהם היו מובילים את היהודים למשרפות ולמחנות העבודה", מסבירה קצין. "ההצגה חושפת את הדילמות, המתחים ומערכות היחסים המורכבות שליוו את נשות התזמורת, שתקוותן היחידה לשרוד היתה תלויה בעצם במוסיקה שלהן. זו הצגה מאוד חזקה ועד היום אני מקבלת המון טלפונים מאנשים שסוחבים איתם את מה שראו. ההצגה הזו מכניסה במשך שעה ועשרים דקות את הקהל לתוך אושוויץ, ובעצם מבחינת התחושה והלחץ , הקהל באמת נמצא שם".
את הספר של פנלון עיבד למחזה שמואל הספרי, וקצין, יחד עם בטי השכל, הבימאית, עשו לו "עיבוד של עיבוד", כדי להתאימו הן לקבוצה של נשים בלבד, והן לקהל דתי. ההצגה מועלה במסגרת תיאטרון "אספקלריא" לנשים בלבד בכל רחבי הארץ.
קצין, אישה נעימה, משחקת בהצגה את פניה פנלון, מחברת הספר והדמות המרכזית במחזה.
"פניה נחשבת דמות ערכית, היא מוכנה למות ולא לגנוב אוכל לחברה", מסבירה קצין. "לעומתה, חברתה קלרה מוכנה למכור את כל מה שיש לה בשביל פרוסת ריבה, כי מבחינתה זה מה שיציל אותה. על רקע המצב הזה, יש התנגשויות בין צורות הישרדות שונות, וההצגה מזמינה את הצופים להתעסק עם שאלות מאוד ערכיות".
ש. איך קבוצת נשים דתיות מתמודדת עם נושא טעון כל-כך יחד?
"התחלנו כקבוצה של עשר נשים דתיות, אבל אחת פרשה רגע לפני ההצגה, משום שהיה לה קשה להתמודד עם הנושא בו עוסקת ההצגה. המפגש עם הבנות היה מרתק, יש מגוון מגזרי שיצר מפגש מפרה בינינו. אחת מאיתנו חרדית, אחת מקריית-ארבע, ויש אפילו אחת שבמהלך הלימודים התחתנה והפכה חב"דניקית. לי נוצר חיבור רגשי מיוחד דווקא עם האישה החרדית. עברנו כקבוצה הרבה תהליכים, כי משחק זה דבר שצריך להביא אליו את עצמך באופן טוטאלי, והדבר יוצר מפגש של כל מיני אנשים ממקום פנימי".

דור שני לשואה

כאמור, במקביל למימוש עצמה ובמקביל ללימודי המשחק שארכו שלוש שנים, המשיכה קצין גם להיות אשתו של רב הקהילה. ומדובר בקהילה גדולה במיוחד ברעננה. בעלה של אושרית, הרב אביחי קצין, דור רביעי ברעננה, הוא רב קהילת "לכו נרננה", המונה כ-150 משפחות. בנוסף, הוא ראש בית המדרש "ראשית", אותו ייסד, המציע פעילות תורנית מגוונת לכלל התושבים.
"המוטו של בית המדרש 'ראשית' הוא לא להשאיר את התורה בתוך מסגרת לדתיים בלבד", מסביר הרב קצין. "זהו דגם של בית מדרש קהילתי שפונה לכלל מרכיבי הציבור בפעילויות שונות: צעירים, מבוגרים, נוער, חילוניים ודתיים כאחד. אנחנו מפעילים פרויקטים ותוכניות מגוונות וייחודיות, הן למשפחות והן למוסדות חינוך, ביניהן הרצאות, ופעילויות תרבותיות. בימים אלו, של החופש הגדול, למשל, אנחנו מפעילים 'מרכז התנדבות לנוער', אליו מגיעים עשרות בני נוער. לאחר תפילה ושיעור מגיעה ההסעה והצעירים האלו יוצאים להתנדבות במקומות שונים בכל הארץ".
במקביל לפעילותו בעיר, מלמד הרב קצין במכון האקדמי בחולון וכן משדר תוכנית יומית ב"רדיו קול חי". אשתו, כצפוי, תומכת בו ושותפה לכלל פעילויותיו.
ש. איך נשאר לך זמן?
אושרית קצין: "מי שנתן לי את הדחיפה להירשם לבית הספר למשחק, היו דווקא הבעל שלי והילדים. כשהתלבטתי אם ללכת על זה או לא, הם לא אפשרו לי להתלבט. מבחינתם, הייתי חייבת להגיד כן.
"בלילה שלפני הופעת הבכורה, הם מילאו את הכניסה לבית בהמון צ'ופרים, ממתקים, מכתבים, ואפילו תפילה יפה לביטחון. מבחינתי, זה היה כאילו כולם עוברים את זה יחד איתי, למרות שבפועל, ההפקה לקחה ממני המון זמן ותשומת לב".
משפחתה של קצין, הקהל הביתי, היתה גם הצופה הראשונה שלה. "כל בני הבית יודעים טקסטים שלמים בעל פה, כולל הילד בן החמש. ביקשתי מהם לעזור לי ללמוד את הטקסטים ולשם כך, הם למדו הכל עוד לפני".
ש. ההצגה מעלה נושא טעון וקשיים לא פשוטים. איך התמודדו ילדיך הצעירים עם המסר הזה?
"נכון, מדובר בהצגה לא קלה ולכן התגובות היו מאופקות, אבל הבנות, שצפו בהצגה, היו גאות בי וכתבו לי מכתבים מרגשים. בעלי אמנם לא ראה את ההצגה, כי היא מיועדת לנשים בלבד, אבל הוא חווה איתי מהצד את ההפקה וראה אותי בחזרות בבית".
ש. מדוע בכלל בחרתם בנושא השואה ולא במשהו קליל יותר?
"לא בקלות ובפשטות בחרנו בנושא הזה. הבימאית הציעה את הנושא, וזה גרר בהתחלה הרבה התנגדויות מבנות הקבוצה. לאט לאט עברנו, כל אחת בדרך ובזמן שלה, תהליך של ריכוך והתחברות לנושא".
מבחינת קצין, ההתחברות לנושא היתה כמעט מתבקשת. היא עצמה בת להורים ניצולי שואה, "אני ניצולת שואה, דור שני", היא מספרת על עצמה. אביה ז"ל ניצל ממחנה אושוויץ, ואמה שתבדל"א, היתה ילדה במחנה. "סבתא שלי ז"ל ברחה איתה, תוך שהן אוספות עוד שתי ילדות מהמחנה, וכך ניצלו חייהן", מספרת קצין. "הבריחה היתה מאוד קשה. הן הסתתרו בתוך ערימות של קש, ללא בגדים ונעליים, כשלגופן רק כותונת דקה, בשלג המקפיא. שלושתן, ברוך ה', חיות עד היום. לפני 14 שנה נסעתי עם אמי למסע שורשים באוקראינה, להקים מצבה על קבר אחים בעיירה שלה. זו היתה הפעם ראשונה שהיא חזרה לשם מאז השואה".
אביה לא רצה שילדיו "יסחבו" עליהם את זכרונות השואה ולכן ניסה להפוך עצמו לישראלי לכל דבר. האם, מספרת קצין, התקשתה לשכוח את המראות שראתה ואת הזכרונות שנחרתו בלבה. "בתור ילדה, אני זוכרת את עצמי מנסה למנוע מאמא לראות סרטים וללכת לטקסים ביום השואה, כי דאגתי שהיא תיקח את זה ללב ויהיה לה עצוב", היא מספרת. "אבל היום אני יודעת שלאמא שלי יש ראיה חיובית, ואם צריך לשמוע ממישהו על השואה, זה ממנה, כי היא מספרת את זה באופן לא טראומטי. לכן שמחתי על ההזדמנות שיש לי בהצגה להתחבר לנושא. אמא תמיד שרה לנו בערגה את השירים שהיו הפרטיזנים שרים כשהם ברחו ביערות. אחותי קראה לזה 'המחזמר של אמא'".
ש. אמא שלך כבר צפתה בהצגה?
"לפני אחת ההופעות, מאחורי הקלעים, הודעתי לבנות: 'היום זה יום משמעותי בשבילי, כי אמא שלי באה לראות את ההצגה'. הייתי בטוחה שהיא תשמח בהצגה ותעבור את זה כהרגלה, אבל כשהיא נכנסה לאולם, היא ראתה מול העיניים את השחור והדגל של הנאצים ונכנסה למצב של קיפאון. בשניה שההצגה נגמרה היא ברחה החוצה. היא סיפרה לגיסתי, שהיתה איתה, שהיה לה מאוד קשה לראות את הבת שלה במחנה אושוויץ. אחר-כך, כשיצאתי אליה, היא לא סיפרה לי על הקושי, רק אמרה שהיה מאוד יפה ושהיא גאה בי. אבל אני הרגשתי וסחבתי את הקושי הזה, ובלילה לא יכולתי לישון. מיד בבוקר התקשרתי אליה ושאלתי אותה אם היא ישנה. היא ענתה שלא אבל שזה לא בגללי או בגלל ההצגה. 'מה את חושבת, שאני לא חושבת על זה גם ביום יום?' היא שאלה אותי. היא גם אמרה שמאוד חשוב שאנשים שלא היו שם, יראו את ההצגה".

"כולם מפרגנים"

במהלך לימודי המשחק שלה, במסגרת "במה פתוחה" שקיים התיאטרון, עלתה קצין לבמה פעמיים והופיעה עם חומרים משלה. ההצגה הנוכחית היא מבחינתה הפעם הראשונה בה היא משתתפת כשחקנית.
ש. היו שהרימו גבה, "מה לאשת רב ולתיאטרון"?
היא צוחקת: "לא יודעת, אולי מאחורי גבי. אבל מי שבא לשתף אותי, מאוד פירגן".
""היו כאלו שהרימו גבה של הפתעה, במובן החיובי", מוסיף הרב קצין, "כאלו שלא היו מודעים לכישוריה של אשתי".
ש. מה יש לך לומר לנשים דתיות, בעלות משפחה וילדים, שיש להן "חלום משחק" כזה שעדיין לא מומש. את ממליצה?
"זה מקום מאוד אישי. כל אחת צריכה להיות מודעת למקום ולמצב שלה, ולבחון עד כמה היא יכולה לצאת בלי שהדברים יפגעו בתפקיד שלה כאם וכרעיה, שזה מבחינתי הדבר המרכזי. ברגע בו מישהי מרגישה שזה הרגע, שזה יעצים אותה ולא רק יגזול ממנה כוחות, זה הזמן להתחיל".

עדי דוד / הצופה (30/07/2007)
קישור לכתבה